הוחלט לכנס בפעם הראשונה אספת יסוד של הוגי הרעיון של מושב עובדים, חברי מפלגת אחדות עבודה. בפסח תרע"ט התאספנו למעלה מ-25 חברים וחברות בפוריה ובה קבענו את ראשי הפרקים של תקנון המושב: התיישבות על אדמת הלאום, משק אינדיבידואלי, אינטנסיבי, עבודה עצמית, עזרה הדדית ועוד. נבחר ועד ונמסר לו יפוי-כוח לשאת ולתת בשם הארגון עם המוסדות המיישבים.
כאמור, לא עורר הארגון החדש הד רחב במפלגה, חברי הקיבוצים אף הם לא ראו אותנו בעין יפה. ובזמן שהציע לנו מר קלוריסקי ז"ל, בשם פיק"א, בשנת תרע"ט, להתיישב באדמת חמרה, צפונית מזרחית מכפר גלעדי, ראו בנו קיבוצי הגליל העליון: אילת השחר, כפר גלעדי ותל-חי שכנות בלתי - רצויה לצורת התיישבותם. גם בתוכנו היו חילוקי דעות בשאלת העלייה לחמרה, תוך חרדה שלא תהיה אפשרות לעלות על הקרקע הזאת ולהגשים את רעיון המושב. נתלוו גם קשיי תקציב. רובנו היינו בעלי - משפחות עם ילדים בגיל רך. אחרי בדיקת המקום על ידי שליחים ובחינת המצב הוחלט, למרות הכל, לעלות לחמרה, ואם לא יעלה להפכה מקום התיישבות בת-קיימא, ישמש המקום הזה לפחות, מקום הכשרה לקראת הבאות, לניהול משק עצמי ולחיי חברה. לעלייה נבחרו כל הרווקים ושלושה בעלי משפחה. לחבר אחד, אב לילד, שכרנו חדר במתולה, ששימש גם משרד לארגון, בית חולים, בית הבראה ומחסן.

מתוך זכרונותיו של נתן חרובי ז"ל 

http://www.haruvi.co.il/Kfar_y.html